ביטון ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

התביעה שלפניי עוסקת בדרישה לשיפוי מהנתבעת בגין גניבת כבודה אשר ארעה ביום 27.7.07 עת שהו התובעים בחו"ל (להלן: "אירוע הביטוח"), כאשר התובעים היו מבוטחים בעת זו בפוליסת ביטוח נוסעים של הנתבעת.

לטענת התובעים, בעת שהותם בחדר אוכל במלון, נגנב תיקה האישי של תובעת 1 על כל תכולתו, כאשר בין היתר נמצאו בתיק דרכוניהם וחפצי ערך רבים כגון תכשיטים, מצלמה יוקרתית ועוד.

לגרסתם, לאחר שחזרו לארץ ופנו אל הנתבעת כדי שזו תשפה אותם לפי תנאי פוליסת הביטוח אותה רכשו, הנתבעת פתחה בחקירה מטעמה והשיבה לתובעים בשלילה לתביעתם, מבלי שהסכימה ליתן נימוק ומבלי שחשפה בפניהם את הסיבה לסירוב.

בשל סירובה של הנתבעת, נעזרו התובעים בשירותי עו"ד אשר שלח ביום 25.509 מכתב לנתבעת, בדרישה להעברת ממצאי החקירה לידי התובעים.

התובעים טוענים כי הנתבעת הפרה את תנאי הפוליסה, הוציאה דיבתם רעה וגרמה להם לעוגמת נפש רבה, עת ניהלה את חקירתה כאמור.

סכום הפיצוי המתבקש הינו 30,000 ₪ בגין אובדן החפצים ועלויות שונות נוכח אירוע הביטוח, שירותי עורך דין, הוצאת דיבה ועוגמת נפש.

כטענה מקדמית טוענת הנתבעת לסילוק התובענה על הסף בשל התיישנותה, שכן תקופת ההתיישנות הינה 3 שנים מקרות המקרה הביטוחי ועד להגשת התביעה וזאת בהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"). משחלפו למעלה מ- 3 שנים מיום אירוע הביטוח- 27.7.07 ועד ליום הגשת התביעה- 30.3.11, דין התביעה להדחות על הסף, כך לטענת הנתבעת. לחילופין טוענת הנתבעת כי יש בהגשת התביעה משום שיהוי משמעותי, שכן התובעים הגישו את התביעה כשלוש וחצי שנים לאחר קרות אירוע הביטוח.

לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי הפוליסה כפופה לתנאי, חריגי וגבולות הכיסוי הביטוחי, ומשכך אין התובעים זכאים לקבלת הכספים הנתבעים על ידם. לטענתה, ממצאי החקירה האקראית שנערכה בעניינם של התובעים, העלו בין היתר, אי דיוקים, סתירות ותמיהות רבות ביחס להיקף הנזק הנטען, ובהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, מקום בו המבוטח מסר עובדות כוזבות, או שהעלים עובדות בכוונת מרמה, המבטח פטור מחובתו.

לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים המצורפים להם, מצאתי כי דין התביעה להדחות.

ראשית, מצאתי לקבל את טענתה המקדמית של הנתבעת. חוק חוזה ביטוח קובע כי תקופת ההתיישנות לתגמולי ביטוח היא 3 שנים מרגע קרות המקרה הביטוחי. אירוע הביטוח בעניינינו ארע ביום 27.7.07. המבטחים פנו לנתבעת ביום 5.8.07 בבקשה לשיפוי, וקיבלו תשובה כי תביעתם נדחתה ביום 18.10.07. רק ביום 25.5.09 פנה עו"ד מטעמם לנתבעת בכתב, והתביעה לביהמ"ש הוגשה ביום 28.3.11. משברור כי עברו למעלה משלוש שנים מרגע קרות המקרה הביטוחי ועד להגשת התביעה בבית המשפט, נותרת השאלה האם נעצר מרוץ ההתיישנות בעקבות פניית התובעים ו/או פניית עורך הדין מטעמם. אינני מוצאת כי יש בפניית התובעים לנתבעת כדי לעצור את מירוץ התיישנות שכן תשובתה השלילית של הנתבעת נמסרה לתובעים למעלה משלוש שנים לפני מועד הגשת התביעה. כמו כן, אינני מוצאת כי בפניית עורך הדין של התובעים לנתבעת ביום 25.5.09 (כשנתיים לאחר האירוע) יש כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, שכן הנתבעת במכתבה מיום 18.10.08, לא הכירה בזכות התובעים כפי שדורש החריג בסעיף 9 לחוק ההתיישנות שעניינו הודאה בזכות ואף דחתה את התביעה במפורש, שהרי לפי פרשנות הסעיף, ניתן לראות בהודאה כהסכמה לדחיית תקופת ההתיישנות מעבר לתקופת שלוש השנים הקבועה בחוק (ראה ע"א 1806/08 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל (פורסם בנבו 21/5/08), וכן רע"א 10237/06 גבריאל סטרוגו נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו 11/4/07)).

לאור האמור, משלא הוכח כי קיימת הודאה או הכרה בזכות מהנתבעת, לא נעצר מרוץ ההתיישנות והרי שהתביעה מתיישנת ונדחית על בסיס נימוק זה.

הגם שקבעתי כי דין התביעה להידחות על הסף, מצאתי כי גם בבחינת גופו של עניין, כי דין התביעה להידחות.

הן ממצאי החקירה של הנתבעת והן מחקירת התובעים בבית המשפט, עולה כי התובעים מסרו לתובעת עובדות כוזבות, וכי קיימים אי דיוקים רבים וסתירות רבות ביחס לנזק הנטען. סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, קובע כי במצב דברים זה, פטור המבטח מחובתו.

נמצא כי ביחס לכל פריט אשר טענו לגביו התובעים, קיימת סתירה כלשהי, כאשר נאמרו גרסאות שונות משני בני הזוג, וכן גרסאותיהם כלל לא תאמו את גרסאותיהם לביטוח תכולת דירתם. כך למשל, עלו סתירות הנוגעות לעלות התיק ועת רכישתו, כן עלו סתירות באשר למצלמת הוידיאו, מחירה ומקום רכישתה, סתירות באשר לעלות המצלמה הדיגיטלית. בנוסף לכך, עלו סתירות הנוגעות לשווי התכשיטים, מועד רכישתם וסיבת הימצאותם בתיק שנגנב.

לטענת התובעים, ייתכן כי לא העריכו נכון מחירים, ייתכן כי לא זכרו, ייתכן כי טעו, אך הדבר לא מהווה לטענתם עילה לדחיית התביעה.

סבורני כי ככל שהייתה קיימת טעות באשר לפריט אחד מבין רשימת הפריטים שנטענו, ייתכן כי היה מקום לקבל את גרסת התובעים בדבר טעות, אך מאחר וקיימות סתירות כה רבות באשר לכל הפריטים אשר נטענו, מצאתי את גרסת התובעים לא עקבית ולא מהימנה, ומצאתי לדחות את תביעתם גם בשל נימוק זה.

לאור כל האמור התביעה נדחית. כמו כן אני מחייבת את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

בקשת רשות ערעור לבית משפט מחוזי מרכז תוך 15 יום.